- אתם מתפקדים, אבל בפנים מרגישים עומס.
- קשה לכם לשים גבול, גם כשאתם יודעים שצריך.
- יש תחושת שחיקה שלא עוברת עם עוד חופשה.
לפעמים הדרך מתחילה דווקא כשעוצרים.
יש רגעים בחיים שבהם אנחנו ממשיכים ללכת, אבל מרגישים שאיבדנו את השביל. מבחוץ הכול אולי נראה רגיל. עובדים, מטפלים בבית, דואגים ועונים לכולם. אבל בפנים משהו מבקש לעצור.
לא מפני שנכשלנו, אלא מפני שהדרך שהביאה אותנו עד לכאן כבר לא בהכרח יכולה לקחת אותנו הלאה.
לפעמים אי אפשר לראות את כל הדרך. רואים רק את הצעד הבא. כמו ללכת בשביל בשעת ערפל: לא צריך לראות את סוף המסלול. צריך מספיק אור כדי לזהות את האבן הקרובה, להניח עליה את הרגל, ואז לגלות שהדרך ממשיכה להיפתח.
כך אני רואה תהליך אישי. אני לא הולכת במקומכם ולא אומרת לכם מי אתם צריכים להיות. אני הולכת לצדכם, עוזרת לראות את מה שקשה לראות לבד, ולמצוא מחדש את הכיוון שמתאים לכם.
לפעמים השינוי לא מתחיל בתשובה גדולה. הוא מתחיל ברגע שבו מישהו באמת רואה אותנו.